החלטה בתיק ת"א 002919/99

בפניי בקשה מטעם הנתבעת רם חן חניונים בע"מ (להלן: " המבקשת" או " הנתבעת") להורות על הוצאת תצהירי התובע-המשיב (להלן: " המשיב" או " התובע") מתיק בית המשפט - כך שהתובע לא יורשה להביא ראיות בתיק זה ותביעתו תידחה.

הטעם לכך הינו כי תצהירים אלו הוגשו באיחור ניכר בלא היתר ביהמ"ש או הסבר מניח את הדעת לאיחור.

לחלופין, מבקשת הנתבעת מביהמ"ש לקצוב למשיב מועד בו יגיש המשיב בקשה מנומקת כדין להבהרת מחדליו ולהארכת מועד.

לחלופי חילופין, ליתן למבקשת ארכה להגשת תצהירי העדות הראשית מטעמה עד ליום 30.9.2005 וכפועל יוצא לדחות את מועדי דיוני ההוכחות בתיק.

המשיב-התובע הגיש תגובה לבקשה ובמקביל לכך הגיש גם בקשה מנומקת להארכת מועד הגשת התצהירים מטעמו, עד למועד הגשתם בפועל ביום 30.3.05.

ב"כ המשיב בתגובתו לבקשת הנתבעת טוען כי האיחור בהגשת התצהירים נבע מניסיונות פשרה בין הצדדים והיות שסבר כי הגשת התצהירים חודשיים לפני מועד ההוכחות יתירו לנתבעת פרק זמן מספיק להכנת תצהיריה.

המשיב מסכים להארכת המועד שביקשה המבקשת עד ליום 30.9.05 וכן מסכים לדחיית מועד ההוכחות בתיק.

דיון

בדיון שהתקיים ביום 12.10.04 קבעתי כי תצהירי העדות מטעם התובע יוגשו בתוך 30 יום וכי מה שלא יוגש - לא יתקבל במשפט אלא מטעם מיוחד.

תצהירי התובע הוגשו רק ביום 30.3.2005, היינו באיחור של כ-4 חודשים, ללא בקשה להארכת מועד.

תקנה 528 לתקסד"א קובעת:

"מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה;נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו."

המועד להגשת תצהירים אינו מועד שנקבע בחיקוק וככזה לא מוטלת על המשיבה החובה להצביע על "טעם מיוחד". יחד עם זאת, "גם מקום שהמבקש אינו חייב להראות טעם מיוחד כדי לזכות בהארכת מועד, לא יאריך בית המשפט את המועד כדבר שבשיגרה, שכן בשיקול דעתו לא ישתמש לטובת המבקש אלא אם הראה צידוק לכך" (י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' 888).

במקרה שבפנינו הוגשו תצהירי העדות הראשית מטעם המשיב באיחור ניכר ואף ללא בקשה להארכת מועד מטעמו.

לאור זאת, טוענת המבקשת-הנתבעת כי יש לדחות את התובענה כנגדה.

נראה לי כי, בענייננו, יש ללמוד גזירה שווה מהגשת כתב הגנה לתיק בית המשפט באיחור. כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 519/82, פקיד שומה ת"א 4 נ' נחושתן, פ"ד לט(3) 240, התייחס לשאלה זו ופסק כך (שם, בעמ' 242):

"הלכה פסוקה היא, כי בהליך, המתנהל על פי תקנות סדר הדין האזרחי, אין להתעלם מכתב הגנה שהוגש באיחור, ואין להתייחס אליו כלא היה, על כן, אין התובע זכאי בנסיבות אלה לפסק דין בהעדר הגנה... בנתחנו את ההלכה האמורה - עמדנו על כך כי 'בסיסה העיוני של ההלכה זו אינו נקי מספקות', שכן ניתן לומר שאין לקיים את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי."

יפים לכאן גם דברי המשנה לנשיא כב' השופט ש' לוין, שנאמרו בסוגיה דיונית שונה, אך הרעיון שביסודם הולם היטב גם את סוגייתנו:

"ההתייחסות של סדרי הדין למי שסוטה מהוראותיהם, עשויה להיות פועל יוצא מאיזון של אינטרסים שעל בית המשפט להפעילו במקרים רבים. בכך אין סדרי הדין שונים מהדין המהותי. אכן בצד הוראות טכניות שונות כולל

הדין הוראות דיוניות המגשימות מדיניות, ואי אפשר להכריע בשאלה פלונית העומדת על הפרק כל עוד לא נתלבן הרעיון העומד מאחורי ההוראה. אכן, לפי תקנה 91 (א) רשאי בית המשפט להורות על מחיקת כתב טענות שלא קוימו לגביו הוראות התקנות, אך העניין מסור לשיקול דעתו. כך, למשל, נדרש 'טעם מיוחד' להארכת מועד להגשת ערעור לאו דווקא משום שסדרי הדין מכוונים 'להעניש' את מי שמפר את כלליהם, אלא משום שה'טעם המיוחד' משמש נקודת איזון ראויה בין אינטרס ה'חסינות' מפני